החלטה בתיק רע"א 4278/03

           המבקש, ניצול שואה בתקופת מלחמת העולם השנייה, נס על נפשו, בהיותו בן שבע שנים, יחד עם בני משפחתו, ומצא מקלט בעליית גג של טחנת קמח - מעין מרווח מלאכותי בגובה של כשמונים סנטימטרים (להלן: אירועי השואה). אירועי השואה והשהייה הארוכה בעליית הגג, השאירו עקבותיהם בנפשו ובגופו של המבקש - נשירת שיניים בגיל צעיר כתוצאה מתת-תזונה, בעיות בתחום האורולוגי כתוצאה מאיפוק יתר, פגיעה בניוון השרירים ברגליו כתוצאה מכריעה ממושכת (להלן: הפגימות).

           משעלה המבקש לישראל, בשנת 1949, פנה הוא למשיבה וביקש כי תכיר בו כנכה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957 (להלן: החוק), בטענה כי קיים קשר סיבתי בין הפגימות לבין אירועי השואה. המשיבה הכירה במבקש כנכה לפי החוק, בגין פגיעה בתחום הנפשי-פסיכיאטרי, אך דחתה את יתר תביעותיו בטענה כי לא הוכח שהנכות באותם תחומים נגרמה עקב אירועי השואה.

           על החלטה זו הגיש המבקש ערר לוועדת העררים שלפי החוק (להלן: הוועדה), בגדרו טען לקיום קשר סיבתי בין הפגימות לבין אירועי השואה. כאמור, שני הצדדים הגישו לוועדה חוות-דעת רפואיות. הוועדה קיבלה את הערר בחלקו, במובן זה שהכירה כי הפגיעה בניוון השרירים נגרמה בעקבות אירועי השואה. אשר לבעיות האורולוגיות, ולנוכח הפערים בין חוות-הדעת הרפואיות מטעם הצדדים, מינתה הוועדה, בהסכמת הצדדים, פוסק רפואי בתחום האורולוגי (להלן: הפוסק) לבדיקת קיומו של קשר סיבתי בין אירועי השואה לבין התעלפויות מהן סבל המבקש בעת מתן שתן. דא עקא שהפוסק שלל קיומו של קשר סיבתי כאמור. הוסיפה הוועדה ודחתה את טענות המבקש לעניין נשירת שיניו בגיל צעיר, משנקבע כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין נשירה מוקדמת של השיניים לבין תת תזונה, וזאת גם בהתבסס על חוות-דעת רפואית שהונחה בפניה, ולפיה אף נקבע כי עם עליית המבקש לישראל, בהיותו בן 12 שנים, ניתן היה לטפל בשיניו ולנסות להצילן - עמדה זו לא נסתרה על-ידי המבקש.

           או אז הגיש המבקש ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור בקובעו, כי החלטת הוועדה התבססה על חוות-הדעת של הפוסק, ולפיכך אין מקום להתערבותו.

           מכאן לבקשה שבפניי, בגדרה טוען המבקש כי בית-המשפט המחוזי דחה את ערעורו ללא התייחסות לגופן של הטענות שהעלה הוא כנגד החלטת הוועדה, שכן הלה התעלמה, לטענתו, ממרכיבים שונים של חוות-הדעת הרפואית שהוגשה מטעמו, באמצה את החלטת הפוסק ללא כל הסתייגות.

           מנגד, תומכת המשיבה את יתדותיה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.

           הבקשה נדחית, שכן, וכאמור בסעיף 17(ח) לחוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957 (להלן: החוק), ערעור על החלטות ועדת עררים שלפי החוק מצומצם לשאלות משפטיות בלבד. עיקר בטענות המבקש הוא טיעונים כנגד ממצאים רפואיים, ולפיכך, ובהיעדר שאלה משפטית המצריכה דיון, הבקשה אינה מצדיקה את התערבותה של ערכאת ערעור זו ב"גלגול שלישי".

           ניתנה היום, י"ז בתשרי תשס"ד (13.10.03).

                                                                                      ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: